השופט צבי דותן
1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין, על ההרשעה ועל גזר הדין בת.פ. (רמלה) 2837/08, מפי כב' השופט ד"ר ע' קובו.
2. המערער והמתלוננת היו, במועדים הרלוונטיים, בני זוג נשואים, אולם השלום לא שרר ביניהם. בכתב האישום נטען כי כחודשיים לפני יום 23/10/08, נכנסה המתלוננת, שהיתה בהיריון, לחדר השינה כשבכוונתה ללכת לישון, אולם המערער שפך מים על מיטתם המשותפת. בהמשך, לאחר שהיא נעלה את דלת החדר, הוא ניתק את זרם החשמל בבית. אח"כ ביקשה המתלוננת לצאת מהבית אולם המערער מנע זאת ממנה בכך שעמד מול דלת הבית וחסם בגופו את יציאתה של המתלוננת. באותן נסיבות המערער תקף את המתלוננת בכך שאחז בידה בחוזקה, דרך על רגלה, ובעט בה, עד שהמתלוננת נאלצה לנשוך אותו בכתפו. כתוצאה ממעשיו, נפלה המתלוננת ארצה.
3. אירוע שני אירע ביום 23/10/08 כאשר המתלוננת היתה בבית.
המערער הגיע ביחד עם אביו, איים עליה, גידף אותה, ונטל ממנה את מסמכיה האישיים ואת מכשירי הטלפון כדי למנוע ממנה להתקשר להוריה. מיד אח"כ צלצל המערער לאמה של המתלוננת, ואיים עליה במלים:
"את זבל, את זבל, את הלכת לעורך דין, את לא תזכי לראות את הנכדים שלך, אני מודיע לך שאת לא תזכי לראות את הנכדים שלך". המערער סירב לאפשר למתלוננת לשוחח עם אמה, וניתק את השיחה.
4. המערער הועמד לדין בגין ביצוע עבירות תקיפת בת זוג לפי סעיפים 379 ו- 382(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.
5. ביהמ"ש קמא קבע כי הוא מאמין לעדות המתלוננת.
באשר לאירוע הראשון קבע ביהמ"ש קמא כי הוא מקבל את גירסת המתלוננת לפיה, במהלך ריב ביניהם, המערער אחז אותה בחוזקה וכי היא נשכה אותו כדי לנסות להשתחרר מאחיזתו. במהלך המאבק ביניהם, המערער אף דרך על כף רגלה. ביהמ"ש קמא קבע, לאור גירסת המתלוננת, אשר מתחזקת בהודאת המערער שדרך עליה, כי המערער אכן אחז במתלוננת ודרך על כף רגלה, וכי התנהגות זו עולה כדי תקיפה. בנוגע לבעיטה קבע ביהמ"ש קמא כי קיים ספק סביר אם אכן המערער בעט במתלוננת. ביהמ"ש קמא הרשיע, אפוא, את המערער, בקשר לאירוע הראשון, בעבירה של תקיפת בת זוג בכך שאחז במתלוננת ולאחר מכן דרך על כף רגלה.
6. בנוגע לאירוע השני קבע ביהמ"ש קמא כי הוא מאמין לעדויות המתלוננת והוריה לפיהן המערער איים על הוריה בטלפון כי הם לא יזכו לראות את הנכדים, וניתק את השיחה. המערער עצמו אישר בעדותו כי אמר דברים אלה, אך טען כי הוא אמר דברים אלה לאמה של המתלוננת, רק לאחר שהיא אמרה לו שהוא לא יזכה לראות את ילדיו, ובתגובה לדבריה אלה.
ביהמ"ש קמא דחה טענה זו של המערער מנימוקים שפרט בפיסקה 40 להכרעת הדין. ביהמ"ש קמא ציין, בנוגע לטענת המערער שלא התכוון לממש את האיום, כי די בהשמעת האיום בכוונה להפחיד או להקניט, ואין בדין דרישה כי תהיה כוונה לממש את האיום. ביהמ"ש קמא קבע, אפוא, על יסוד עדותה של אם המתלוננת, ועדות המערער עצמו, כי המערער איים עליה, בדבריו הנ"ל. המערער הורשע, אפוא, בקשר לאירוע השני, בעבירה של איומים בכך שאיים על אמה של המתלוננת שלא תזכה לראות את נכדיה.
כן יש לציין כי ביהמ"ש קמא דחה טענת הגנה מן הצדק וטענת זוטי דברים שנטענו בפניו.
7. בגזר הדין דחה ביהמ"ש קמא את עתירת המערער לבטל את ההרשעה ולהסתפק באי-הרשעה. באשר לעונש, הטיל ביהמ"ש קמא על המערער שלשה חודשי מאסר על תנאי, בתנאים האמורים בגזר הדין.
8.
טענות ב"כ המערער בערעור על הכרעת הדין
א. דריכת המערער על רגל המתלוננת היתה תוך כדי מאבק גופני שהתפתח ביניהם. הדריכה על כף רגלה של המתלוננת לא היתה מלווה בכוונה, ואפילו לא במודעות למעשה. המערער אישר בעדותו כי הוא דרך בלי משים - ובוודאי בלי כוונה - על כף רגלה של המתלוננת, במהלך הדחיפות ההדדיות ביניהם.
ב. ביהמ"ש קמא הסתמך על דבריו של המערער בענין זה, משמע שהאמין לו, ועל כן היה עליו לקבל את מלוא גירסתו, ולא רק חלק ממנה המתיישב עם הרשעה.
ג. ביהמ"ש קמא כלל לא התייחס, לא דן ולא הכריע בשאלה האם נתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת התקיפה.
ד. המתלוננת לא הגישה תלונה על האירוע הראשון סמוך לאחר שקרה, וגם כאשר פנתה למשטרה, כחודשיים מאוחר יותר, בקשר לאירוע השני, אמרה כי
לא היתה אלימות כלפיה מצד המערער "
לא היום, ולא
בעבר" (ת/2).
ה. לענין האיומים כלפי אמה של המתלוננת, המלים שאמר המערער אינן מהוות "איום", כהגדרתו בסעיף 192 לחוק העונשין, שכן, אין בהן איום בפגיעה, לא בגופה של אם המתלוננת, לא בחירותה, לא בנכסיה, לא בשמה הטוב, ולא בפרנסתה.
ו. הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ולא ביישוב הדעת. לא היתה למערער כל כוונה לממש את הדברים, קרי, לפגוע בילדיו (שעוד לא נולדו אז). כל מי ששומע את הדברים מבין שלא היה כאן איום בפגיעה בחייה או בגופה של אמה של המתלוננת. מכל מקום, האמירה של המערער יכולה להתפרש ולהשתמע באופנים שונים, ודי בכך כדי לזכותו.